בשנת 1878 , בקונגרס ברלין, רומניה קבלה את עצמאותה והשתחררה מהשלטון התורכי. עצמאותה נתנה לה בתנאי להעניק זכויות למיעוטים שבשטחה, התניה זו הפיחה בקרב דהיהודים תקוות רבות.
אך,רומניה לא עמדה בהתחייבותה . זאת ועוד, נקטה ביד קשה עוד יותר כלפי היהודים, גילויי אנטישמיות כלפי הקהילה היהודית, בחסות השלטונות, התגברו,מעשי אלימות, פוגרומים, עלילות דם והרחקת היהודים מחיי הכלכלה. ניסיונות להדברות עם ממשלת רומניה לשם השגת אמנציפציה, נכשלו. בשנת 1883 גרשו את היהודים משירות צבאי ותלמידים יהודים הורחקו מבתי ספר תיכוניים.
תנאי חייהם הקשים והעלובים של היהודים בערי ובעיירות רומניה והיחס הקשה מצד השלטונות , הביאו את יהודי רומניה למסקנה בדבר הצורך למצוא מקלט במקום אחר. לעזוב את רומניה. יעדי ההגירה היו אמריקה וארץ ישראל.ממשלת רומניה עודדה את הגירת היהודים.
ניצני הפעילות הציונית ברומניה החלו בשנת 1880. בתוך תקופה קצרה הוקמו עשרות רבות של " אגודות לישוב ארץ ישראל ", ברומניה לרבות בעיר פוקשאני. אגודות אלה חרטו על דגלן את הסיסמה : "יישוב ארץ ישראל על ידי עבודת האדמה", כפתרון לבעיית היהודים ברומניה. דבר זה, התבטא בשאיפה להעלות לארץ ישראל, לשיבה לארץ האבות ולבנות בה תשתית התיישבותית רחבה.
כאשר פעילות האגודות הלכה והתרחבה ברחבי רומניה, הורגש הצורך להתארגן במסגרת מרכזית כוללת. דבר שהוביל ליוזמה של שמואל פינלס (מגאלאצי) ולהחלטה כי על פעילי האגודות לכנס קונגרס בנושא יישוב ארץ ישראל.
בשנת תרל"ח ( 1878 ) חיבר נפתלי הרץ אימבר בעיר יאסי שברומניה את השיר "תקוותנו" בתקופה שקדמה לעלייה הראשונה. השיר נתן ביטוי לגעגועים ולרצון העז להגשים את החלום של יהודי רומניה לשוב לארץ האבות. "עוד לא אבדה תקוותנו" חדר ללבו של כל יהודי באשר הוא שם. לימים הפך השיר להמנון של ישראל.
| 
