השנים היפות
והקשות במעברות רמלה, לוד ובעיר ערד
כשהגעתי ארצה ב-1950, כעולה חדשה, נחתתי באוהל ברמלה, יחד
עם משפחתי, ועוד 300 משפחות עולים מרומניה, תימן ומרוקו. היה זה
מפגשי הראשון עם בני העדות השונות ונתקלתי בבעיית קיבוץ גלויות.
באותה שנה זכיתי ונבחרתי כמזכירת "ארגון אימהות עובדות" נעמ"ת.
הבינותי ששוב איננו אובייקט לטיפול, וכי אנו נקראות לשאת על
כתפינו החלשות והבלתי מנוסות, משימה שעלינו לעמוד בה בכוחות
עצמנו.
העיר רמלה, אז עדיין ישוב בעל רוב ערבי, אליה צורפו שלוש
מעברות, אלפי עולים, מאות ילדים, נוצר הצורך במעונות ובגני
ילדים, וכן הצורך החיוני לסייע לאימהות בראשית דרכן בארץ.
היו
אלה ימים קשים ומעניינים אשר דרשו מסירות רבה, אהבה גדולה, הכשרה
ודבקות במטרה.
אני, חדשה בעצמי, ניסיתי בכל כוחי למלא את
השליחות, הייתי גאה בתפקידי, למדתי תוך כדי עבודתי. ניסיוני
כאישה, עקרת בית ואם, סייעו לא מעט בידי. ב-1951 הועברתי לתפקיד
דומה בעיר לוד. גם בעיר עולים זו, בנוסף לצרכים הרבים במוסדות
ילדים, בטיפול בשלוש המעברות, הבנתי שהשליחות שהוטלה עלי מחייבת
גם טיפול בקליטת העלייה. ראיתי בזאת עבודת קודש לטפל במספר הרב
של עולים מרומניה, שוכני מעברות לוד.
ימים אלה, ימי עבודתי ברמלה
ובלוד, היו ימי היפים והמלאים ביותר. בדרך זו של עזרה הדדית
המשכתי ואני ממשיכה עד היום הזה, גם בהיותי "פנסיונרית" ומקום
מגורי בערד.
לא, לא מגיעות לי תעודות הוקרה, אם כי זכיתי בפרס
הקליטה שהוענק לי ע"י נשיא המדינה. אני ממשיכה בדרך בה למדתי,
הורגלתי, וחשתי כאישה עובדת, כאם וכחברה עשרות שנים בתנועת
העבודה. שנות ה-50, שנות העלייה והקליטה, המעברות וחוסר העבודה,
המצוקות החברתיות וחבלי מיזוג הגלויות – הן השנים היפות
והמעניינות ביותר. אין ספק שדוגמת הימים האלה הם הנר לרגלי
בהווה... בעירי היום – ערד – גימלאים רבים איתם אני חיה ופועלת
ולהם אני מסייעת, והסיוע הוא הדדי. המסירות, הדבקות, האהבה
וניסיון הגימלאים הם נכס לאומי. יש לנצלו. דור הצעירים יותר
ימשיך, אני מקווה ומאמינה, באותה דרך ויוכלו גם הם, בבוא היום
לומר כמונו: היה כדאי!
זכרה של באקה הונצח במתנ"ס בעיר ערד
