|
אני מבקש להביא את
סיפור השורשים שלי, בעירה קטנה, פוקשאני, אשר ברומניה. הסיפור קשה
עלי. עזבתי את המקום כשהייתי בן 10, לארץ חדשה עם תקוות נעורים. את המקום הישן לא השתדלתי
לזכור. ברבות הימים נדמה היה לי שאני שכחתי על המקום, ושאין לי איתו קשרים כלל. אף
פעם לא ביקרתי שם. הורי נפטרו, כל הקרובים שלי מפוקשאני נפטרו, והשורדים היחידים, מתי
מעט נמצאים בארץ.
אך לאחרונה התחלו לחזור זיכרונות מהילדות, זיכרונות על משחקי ילדים ברחוב, על מקומות
שהייתי בטוח שאינני זוכר עוד, על חברים מבית הספר, ועל המשפחה. אני מבקש להקדיש מספר
מילים לזכר אותם ימים ולהעלות את זכרו של דור שהלך לעולמו.
אבי, אהרן סולומון, הוא יליד פוקשאני בשנת 1904 (נ 1989). הוא היה ידוע בעירה בזכות
חנות בדים שהיה לו ברחוב המרכזי, "אדם". בספר על פוקשאני שמו נזכר יותר מפעם אחת. אימו,
סבתא שרה, נפטרה בשנת 1936, לפני שאני נולדתי. ואילו הסבא
יוסף סולומון זכה לחיים ארוכים,
הגיע לארץ, ונפטר בשנת 1950. הרבה קשרים לא היו לי איתו. הוא תמיד היה בהשגחה אצל האחות
של אבא, בקה ליבוביץ, ואני לא היו לי איתו יחסים המקובלים בין סבא ונכד.
מצד אבא היה עוד אח אחד, הינריק שגם לו הייתה חנות ברחוב המרכזי, ואשר עלה לארץ. לאחר
הקשיים הכלכליים של שנות החמישים והשישים, הוא היגר לברזיל. הדוד נפטר בשנת 1978, אך
אני שומר קשרים עם שתי הבנות שלו בברזיל, ועם נכדה שלו אנת עשהאל, אשר חזרה וגרה בארץ.
מצד אבא, יש עוד קרובים מרוחקים יותר, כגון משפחת מרקוביץ (קרובים מצד הסבתא). אחד
מהם היה הנריק מרקוביץ, אשר לפני מלחמת העולם השנייה למד הנדסת בנין בטכניון בחיפה,
וחזר לרומניה, פוקשאני. הוא היה ג'ינג'י ואני זוכר שקראו לו רושו. בהמשך אנו נחזור
אליו, מאחר והוא נישא לבת דודה שלי מצד אימי, לילי גרינברג. הבן מנשואים אלה הוא ליוויו
מרקוביץ, מוזיקאי שמתגורר כיום בירושלים.
משפחה אחרת היתה משפחת בראומן, שאחת הבנות, בשם רוצה, הייתה נשואה לשוני מרקוביץ, שמות
המוזכרים גם על ידי אברהם קליין בספר שלך על פוקשאני. שתי אחיות נוספות מאותה משפחה
היו סופי ובקה. לי יש קשרים רק עם הבן של בקה, חנן זינגר המתגורר בכפר-סבא.
מצד אימי, הסיפור הוא יותר מסובך. אמי, חנה, (אנוצה) נולדה (1908 - 1990) בעירה קרובה
לפוקשאני, אדז'וד, אם אינני טועה. שם המשפחה בנעורים שלה היה יאנקוביץ.
שני אחים שלה,
דב והימן, מאותו אב, (יעקב יאנקוביץ - שעל שמו אני ניקרא), נסעו לארה"ב לפני שאמי נולדה.
ברבות הימים, אני פגשתי אותם בניו-יורק, ויש לי קשר עם הצאצאים שלהם, ששינו את שמם
ל- Young.
אבל, האם של אמי, סבתא אסתר, הייתה נשואה לפנים למשה גרימברג, אשר מהם נולדו מספר דודים
ודודות שלי. אחד מהם היה יוסף גרימברג שגר כל ימיו בבוקרסט, והבת שלו נמצאת שם עד היום,
אנישוארה גולדשטיין. זו בעצם הקרובה שלי היחידה שחיה ברומניה עוד היום. דוד נוסף, היה
ברקו (דב) גרימברג שהייתה לו חנות ברחוב הראשי בפוקשאני, ואני זוכר שהיתי שורץ הרבה
בחנות זו. לדוד ברקו היו שלוש בנות. הגדולה, לילי, נשאה להנריק מרקוביץ שהוזכר לעיל.
באשר לשתים האחרות, האמצעית ג'ני (השרופה) חיה ונפטרה בנתניה, ואילו הצעירה, נוצה קמחי,
גרה היום בראשון לציון. דודה נוספת היה פני גולדברג (במקום אחר מופיע שם משפחה קוטן,
ואני אינני יודע מה נכון). גם היא הייתה בעלת חנות ברח' הראשי של פוקשאני. לימים אף
היא היגרה עם שני הבנים שלה לברזיל. הקשר איתם נותק.
הבית ברומניה היה בית פתוח, עד כמה שאני יכול לשפוט בתור ילד. הרבה אנשים היו באים
ונכנסים לבית שלנו. שמות שאני זוכר מאותם ימים היו ג'ומה (לופו זיגמונד), עו"ד סמי
לאזר, הרופא מנדלסון פינקו, ועוד. דמות מיוחדת, היה אסיר ציון, פיציק (פנחס זילברמן-נאור)
אותו זכינו לראות בבית של ההורים, גם בארץ.
הסיפור האישי שלי מתחיל בשנת 1940, כמעט עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. אנשים מפוקשאני
מכירים אותי בשם הרומני, יוליאן סולומון. עם פרוץ המלחמה, כיהודים, העבירו אותנו דירה
מהרחוב המרכזי, לפרברים. שם אני זוכר את הזיכרון הראשון שלי. זיכרון זה קשור לקצין
גרמני אשר נאלצנו לשכן בתוך הבית שלנו, ואיתו הצליחו ההורים לקשור קשרים הוגנים. אני
אינני יודע את שמו, ואינני יודע את אחריתו.
עם סיום המלחמה חזרנו לבית שלנו במרכז העיר. השכנים לבית שלנו הייתה משפחת שוורץ. פריץ,
הבן שלהם, שהיה מבוגר ממני, ניגן על אקורדיון, ואני הייתי מוקסם מנגינתו. היום הוא
רופא שינים וגר בתל-אביב.
כמאותה תקופה, מיד אחרי המלחמה, אני זוכר שורות ארוכות של פליטים שהיו עוברים בתוך
העיר חבורות חבורות. אלה היו אנשים ששוחררו מהמחנות, לבושים בבלואים אשר היו עוברים
דרך העיר בדרכם לביתם. אינני בטוח שהם כולם היו יהודים, אך כנראה שרובם היו. הם היו
ניצולים מהמחנות, ואמי נהגה לגשת אליהם לתת להם אוכל ולשאול על מכירים שנעלמו בזמן
המלחמה.
יום אחד ההורים שלי הביאו הביתה "אחות". המדובר בילדה (בת כ-16, להערכתי) יתומה מהמחנות,
אשר ההורים שלי החליטו לגדל, כל זמן שהיא תרצה. אחרי שנה או יותר היא עלתה לארץ עם
עלית הנוער. לאחר שנים, ההורים זכו לראות אותה בארץ מסודרת נשואה ועם ילדים. שמה ריטה
דיקמן.
כיתה א' וב' למדתי בבית הספר היהודי. המורה האגדי דרברמדיגר, זכור לי כמתוך חלום. ילדים
חברים מאותה תקופה היו: סרגיו בלום ( המתגורר היום בירושלים), יזו ברקוביץ היום, יצחק
בר-קנא, (אבא שלו היה בעל תחנת דלק בפוקשאני), ועוד אחדים שאינני זוכר את שמם. ליצחק
יש שני בנים, יניב, רופא עיניים, ואילו רנן, פרופסור לפיסיקה באוניברסיטה תל-אביב.
כיתה ג' וחלק של כיתה ד' למדתי בבית ספר הכללי , ביחד עם לא-יהודים. משם, ומאותה תקופה
לא נשארו הרבה זיכרונות. הדבר החשוב ביותר שקרה באותה תקופה ואותו אני זוכר, היה לקראת
סוף כיתה ד' כאשר ההורים בישרו לי בסוד שאני לא אוכל להשלים את השנה, מאחר וביוני (1950)
אנו נצא לארץ ישראל. הבשורה התקבלה בשמחה. הבית שלנו היה בית ציוני, ורק טבעי היה בשנת
1950, כאשר העלייה לארץ התאפשרה, לממש אותה.
בהמשך מובאות מספר תמונות וכן הערות ביחס לתמונות המצורפות:
• אמא ואני. התמונה נעשת בסביבות שנת 1941. רואים בה את הרחוב המרכזי של פוקשאני, ליד
החנות "אדם" של אבא. מאחורי אמא ניתן לראות את החנות לתיקון שעונים של מוריץ שוורץ.
האדם שעומד
בדלת איננו מוכר לי, אך הוא איננו האבא של פריץ.
• תמונה שניה צולמה בסביבות 1948 במסיבה של הקהילה היהודית בפוקשאני. משמאל לימין,
מופיעים בתמונה: אבא ואני, הנריק מרקוביץ ואישתו, לילי (יושבת), אמא שלי, זוג נוסף
שמוכר לי אך אינני זוכר את שמם, ומנדלסון פינקו ואישתו יושבת.
• התמונה האחרונה צולמה בשנת 1963 בארץ בביתם של ההורים שלי בבת-ים. רואים בה משמאל
לימין יושבים, יוזי מרקוביץ, קוצה מרקוביץ (אחותו של הינריק), רוזיקה (אישתו של פיציק)
ופיציק זילברמן. מאחוריהם עומדים ההורים שלי.
אחרית דבר
במספר מילים עלי. שמי בר-שלמה יעקב. אני בוגר הטכניון, קצין בצה"ל, שרותתי
כמהנדס מחקר ופיתוח במשך הרבה שנים ברפא"ל, תואר ד"ר בהנדסה משנת 1978, מרצה וראש המחלקה
לחשמל במכללת אורט בראודה ופרופסור משנת 2001. עתה, גמלאי בזמן מלא. בברכה, פרופ' בר-שלמה
יעקב
|
